יום שני, 5 באוקטובר 2015

עו"ד נועם קוריס- האם פושט רגל רשאי להגיש בקשה לקציבת מזונות ילדיו ?

עו"ד נועם קוריס- האם פושט רגל רשאי להגיש בקשה לקציבת מזונות ילדיו ?

במסגרת רע"א 3239/18 בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ש' סרחאן) בפש"ר 50511-12-17 מיום 27.3.2018, נדון ערעור על החלטה שבה נדחתה על הסף בקשת המבקש לקצוב את מזונות ילדיו.

המבקש הוא גרוש ואב לילדים. במסגרת הליך הגירושין התחייב המבקש לשלם דמי מזונות עבור ילדיו. ביום 15.2.2018 ניתן צו כינוס לנכסיו, במסגרת הליך פשיטת רגל. לפיכך הגיש המבקש בקשה לקציבת מזונות ילדיו, לפי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. בבקשה הדגיש המבקש כי זו מוגשת על-ידו ולא על-ידי הזכאים למזונות, כפי שנדרש, "וזאת מפאת דחיפות הבקשה והעובדה כי המבקש אינו רוצה להותיר את ילדיו בפני שוקת שבורה".

בהחלטה קצרה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על הסף, וקבע כך: "הבקשה נמחקת על הסף. לחייב לא קנויה זכות בדין להגיש בקשה מעין דא. רק הזכאי למזונות רשאי להגיש בקשה לקציבת מזונות (סעיף 128 לפקודה)".

בבקשה לערער נטען כי למרות שסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל אכן קובע שקציבת מזונות אפשרית "לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מחייב על פי פסק דין מזונות", הרי שהתכלית של סעיף זה היא לאזן בין האינטרס של הזכאי למזונות לבין האינטרס של החייב ושל יתר הנושים. לפיכך הכלל הוא שחייב איננו רשאי לשלם דמי מזונות על דעת עצמו, מבלי שהסכום נקצב על-ידי בית המשפט. בפועל, האדם שזכאי למזונות הוא לרוב קטין, ולכן הוא אינו מבקש את הבקשה בעצמו אלא זו מוגשת בשמו על-ידי ההורה המשמורן; אולם ניתן לפרש את לשון הסעיף באופן שגם הורה שאינו משמורן יוכל להגישהּ.

במצב דברים שבו מטעם כלשהו ההורה המשמורן אינו מגיש את הבקשה בשם הקטינים, נמצא החייב בין הפטיש לסדן: הוא אינו רשאי לזון את ילדיו ללא צו שיפוטי, שכן בכך יפר את צו הכינוס, אולם מאידך גיסא הוא אינו יכול להותיר את ילדיו במחסור קיומי. מצב זה מחייב את הפרשנות שלפיה גם החייב עצמו רשאי להגיש את הבקשה, כאשר זו אינה מוגשת על-ידי ההורה המשמורן. המבקש מוסיף, כי בשל בעיה זו אכן נפסק בערכאות הדיוניות לא אחת, כי גם החייב עצמו רשאי להגיש בקשה לפסיקת מזונות, כאשר ההורה המשמורן אינו עושה כן.

נתבקשה תשובה מאת הנאמן ומאת כונס הנכסים הרשמי, ושניהם תומכים בבקשה. הנאמן הדגיש את מעמדו המיוחד של חוב המזונות בהליך פשיטת הרגל, ואת הרציונל של הדאגה לטובת הקטין שביסוד מעמד מיוחד זה. לטענתו, בתי המשפט של פשיטת רגל אכן נוהגים, כדבר שבשגרה, לדון בבקשות לקציבת מזונות המוגשות על-ידי החייב עצמו, כשאלו אינן מוגשות על-ידי הזכאי עצמו. חסימת דרכו של המבקש במצב הנדון תפגע לא רק בילדיו אלא גם בו, משום שחוב המזונות שלו ימשיך להצטבר ואף ישא הפרשי הצמדה וריבית. ראוי אפוא לפרש את סעיף 128 לפקודה בפרשנות תכליתית, כך שיתאפשר לדון בבקשת המבקש לקציבת מזונות לגופה.

אף הכנ"ר הצטרף לעמדה זו, תוך שהטעים כי גם כאשר מוגשת בקשה לקציבת מזונות על-ידי החייב עצמו, מתקיימות התכליות שבבסיס סעיף 128 לפקודה. הכנ"ר הוסיף כי עמדתו של ההורה המשמורן תישמע עת תועבר הבקשה לתגובתו, ולפיכך 'בקשתו של הזכאי למזונות' תישמע, במובן זה שתגובתו תינתן לגופו של עניין, גם אם לא הוא יזם את הליך הקציבה. עוד ציין הכנ"ר כי לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, אשר עתיד להיכנס לתוקף בעוד כשנה, הליך קציבת מזונות ינוהל על-ידי הממונה ועל-ידי הנאמן, ולא יהיה תלוי בהגשת בקשה על-ידי הזכאים למזונות.

לאחר שבית המשפט העליון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בנימוקי הבקשה ובתגובות הצדדים, הוא החליט לעשות שימוש בסמכותו שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע לאמור:

"ניתן צו כינוס, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מחייב על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון".

משעה שניתן צו כינוס, מנוע החייב מלשלם דמי מזונות שחויב בהם, ללא שנקצב לכך סכום על-ידי בית המשפט. התכלית שבבסיס הליך הקציבה היא לאזן בין השיקולים הרלבנטיים להליך פשיטת הרגל, לבין האינטרס של הזכאים למזונות. איזון זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, שאינו מחויב לסכום המזונות שנפסק בפסק הדין, ורשאי לקצוב סכום מופחת מחוב המזונות עצמו (ראו רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני (21.2.2013); רע"א 1722/18 אלגרבלי נ' כונס הנכסים הרשמי (26.4.2018)).

לכאורה, לשון הסעיף פשוטה ואינה מעוררת שאלה: על מנת שבית המשפט יקצוב סכום שכזה, נדרשת בקשה מאת האדם שמגיעים לו מזונות על-פי פסק דין. המבקש, ועמו הנאמן והכנ"ר, מבקשים לקבוע כי גם החייב עצמו רשאי להגיש בקשה שכזו. התחבטתי בדבר, שכן"גבולות הפרשנות הן כגבולות המשמעות הלשונית של הסעיף [...] כאשר אפשרות פרשנית מסוימת אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, מן הראוי לדחותה מטעם זה" (דנ"פ 5625/16 קארין נ' טווק, פסקה 11 לחוות דעתי (13.9.2017)). לפיכך, גם אם התכליות שבבסיס הליך קציבת המזונות מתקיימות כולן כאשר החייב עצמו מגיש את בקשת הקציבה, הרי שאם הדבר אינו נכנס בגדרי לשון החוק – לא ניתן להעתר לערעור. זאת, חרף הסכמת כל הצדדים וחרף הקושי המעשי הנוצר. קושי זה נגרם בעטיו של המחוקק, ואין כח בידי בית המשפט לרפאו.

אף על-פי כן, כמה טעמים הביאו את בית המשפט העליון למסקנה כי לשון החוק מסוגלת לשאת את הפירוש שטוען לו המבקש ואשר מקובל על הצדדים. ראשית, כאמור, החוק דורש שקציבת המזונות תהיה"לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו" המזונות הללו; ברם, בנדון דידן, בלאו הכי הבקשה אינה מוגשת על-ידי הילדים עצמם, הזכאים למזונות, אלא בשמם על-ידי ההורה המשמורן; והנה, גם כאשר אותו הורה נמנע מטעם כלשהו מלהגיש את הבקשה, וזו מוגשת על-ידי ההורה השני, החייב, הרי שעדיין היא מוגשת בשמם של הילדים, ולטובתם. ניתן להניח כי מטרתו של חייב המגיש בקשה מעין זו היא לדאוג לטובת ילדיו, ומכיוון שזכות היא להם לקבל את דמי המזונות, 'זכין לאדם שלא בפניו': גם אם לפי שורת הדין ההורה המשמורן הוא זה שמוסמך להגיש את הבקשה בשם הילדים, הרי שכאשר לא עשה כן, יכול החייב עצמו להגיש את הבקשה בשמם.

שנית, כאשר מוגשת בקשה חריגה שכזו על-ידי החייב עצמו, ניתן לפתור את הקושי באמצעות בקשת תגובה מאת ההורה המשמורן. מכיוון שבקשה זו אינה רגילה, בית המשפט צריך לברר מדוע ההורה המשמורן לא הגיש בקשה שכזו, ומהי עמדתו לגביה. הדבר נצרך גם לגופו של עניין, מפני שבית המשפט נדרש לקצוב סכום למזונות, שאינו זהה בהכרח לסכום שנפסק בפסק-דין המזונות. ניתן לראות בתגובה שתוגש כמעין 'בקשה': אם ההורה המשמורן יודיע שהוא מצטרף לבקשה שהגיש החייב, מה טוב; אם יסתייג מן האמור בה ויבקש לקצוב סכום אחר, ניתן יהיה לראות בכך כבקשתו לקציבת הסכום; ואם לא יגיב כלל – ניתן לראות את העדר התגובה כהסכמה.

אין להתעלם גם מכך שבתי המשפט המחוזיים נוהגים ברגיל לדון בבקשות כגון דא שמגיש החייב, כפי שציינו הצדדים, בהתבסס על פרשנות תכליתית של סעיף 128 לפקודה (ראו למשל: פש"ר (מחוזי מר') 16999-12-14 א. ח נ' מ. מ. ח, פסקה 1 וההפניות שם (9.2.2015);פש"ר (מחוזי מר') 44718-10-13 ו. ש נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, פסקה 7 (3.2.2015); פש"ר (מחוזי ב"ש) 42483-03-10 אלון נ' עמיאור (11.8.2011); פש"ר (מחוזי ב"ש) 42718-08-11 מוזס נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום (8.12.2011)). גם בכך יש כדי להטות את הכף לעבר קבלת הערעור.

לבסוף, יש לציין כי המשמעות המעשית שבפסק דין זה אינה רבה, לא רק משום שמצבים כגון דא אינם מצויים, אלא גם משום שכפי שציין הכנ"ר, לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר יכנס לתוקף בשנת 2019, הליך קציבת מזונות עתיד להשתנות, כחלק מן השינוי הכולל בהליך חדלות הפירעון, ולא תידרש עוד הגשת בקשה על-ידי הזכאים למזונות (ראו סעיף 179 לחוק).

בנוסף לאמור, יש לחדד נקודה נוספת. כזכור, סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי בקשה לקציבת מזונות אפשרית רק כאשר מדובר בחוב מזונות "על פי פסק דין מזונות". היינו, על הזכאי לקציבת מזונות להצטייד עם פסק דין למזונות לטובתו עובר לפנייתו לבית המשפט לפשיטת רגל. וכפי שנפסק זה מכבר:

"הקצבת מזונות לפי סעיף 128 היא למעשה סיומו של הליך דו-שלבי. השלב הראשון מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה אשר פוסק סכום מזונות שהיה על החייב לשלם אילו היה סולבנטי. בשלב השני, עליו מופקד בית המשפט של פשיטת רגל, נערך איזון בין הזכאי למזונות לבין שאר נושי החייב" (רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני (21.2.2013); וראו גם: ע"א 7092/13 ד. מ. נ' י. מ. (12.10.2015); שלמה לויןואשר גרוניס פשיטת רגל 224 (מהדורה שלישית, 2010)).

במאמר מוסגר יצוין כי חרף השינוי החל בעניין "הקצבה לזכאי מזונות" בסעיף 179 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, לעומת סעיף 128(א) לפקודה, הדרישה למתן פסק דין כתנאי מקדים לקציבת המזונות עודנה קיימת.

בענייננו, כפי שעולה מהבקשה, החייב הגיע ביום 25.10.2015 לכלל הסכם גירושין ויחסי ממון עם גרושתו, במסגרתו נקבע כי הוא יישא במזונות כל אחד מילדיו בסך של 1,800 ש"ח. ברם, מן הבקשה עצמה לא ברור מה תוקפו של הסדר זה והאם זכה רכיב המזונות שבו לקבלת תוקף של פסק דין. לפיכך, יחד עם קבלת הערעור והחזרת הסוגיה להכרעה בבית המשפט המחוזי לגופה, יודגש כי על בית המשפט לבדוק בנדון דידן גם את קיומו של התנאי הראשון בקציבת המזונות, שהוא כאמור קיומו של פסק הדין לטובת הזכאים.

דין הערעור כך קבע בית המשפט העליון, להתקבל. לא היה מקום לדחות את בקשת המבקש על הסף, ועל בית המשפט המחוזי היה לדון בה לגופה. בית המשפט העליון עוד הדגיש, כפי שנאמר לעיל, כי במצב זה בית המשפט אינו יכול להכריע בבקשה לפני שביקש מאת ההורה המשמורן להגיש את תגובתו לבקשה. לפי הוראת בית המשפט העליון הרי שעל בית המשפט המחוזי לבקש אפוא מגרושתו של המבקש להגיב לבקשה שהגיש, ולאחר מכן יכריע בבקשה כחכמתו, בשים לב גם לשאלה אם קיים פסק דין מזונות לטובת הזכאים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

עלינו באינטרנט:

נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס, נועם קוריס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)